טענה נפוצה לגבי בשר היא שבשר שמן אינו מתאים לאכילה במזג אוויר חם. אציג מקרים מסביב לעולם של חוקרים שחיו עם אוכלסיות מקומיות בסוף המאה ה19 בזמנים בהם עוד לא הייתה מודרינזציה אצל השבטים בהם חיו אשר מתארים את האוכל והצורך בשומן של אותם שבטים.
רמת הפוסט: מתחיל
ככול שמתקרבים לקו המשווה מזג האוויר ניהיה חם יותר והחיות רזות יותר. מצב זה יכול ליצור “רעב לשומן” אצל האוכלוסיות שחיות באותו אזור. מתיאורים של אוכלוסיות באוסטרליה, פיליפינים, אמזונס ומקומות חמים\טרופים נוספים מתואר המצב שאוכלוסיות חיפשו שומן ותמיד העדיפו את החלקים השמנים של החיה כאשר מחסור בשומן היה יכול ליצור מצב של “רעב לשומן”.
בספר The Fat Of The Land מתואר כיצד הרועים בדרום אוסטרליה חיו על בשר כבש ותה בלבד. הם בחרו את החלק השמנים ביותר של החיה ולאחר הצלייה טבלו אותה בשומן של עצמה. לאחר שהאדם הלבן הגיע ותחילת הייבוא של ריבות, לחם ודברי סוכר אחרים ירדה הצריכה של השומן ואיתם המחלות הגיעו.
תיאור נוסף מאוסטרליה הטרופית על ידי Carl Lumholtz מראה שכול עוד היה בשר בנמצא האוכלוסיה המקומית לא אכלה דבר חוץ מבשר כאשר ככול שהבשר יותר שמן ככה יותר טוב.
בסביבה זאת של אוסטרליה קניבליזים היה דבר בשגרה, גופות היו נעלמות מהקברים שלהם שבועות אחרי שנקברו. המקומיים אהבו את הבשר שלהם “רקוב” כמו שהצרפתים אוהבים את הגבינות שלהם “רקובות”. תסמין של קניבליזים מתואר על ידי החוקרים כ”רעב לשומן”.
Dr. G. W. Harley שהה בליבריה ותיאר את הרעב לבשר אצל המקומיים. בשר תמיד היה נחוץ עבורם אך היו להם חלקים אותם הם אהבו במיוחד:
1. חזה בקר שומני.
2. עור ושומן תת עורי של חזירי בר.
3. ראש של חזיר בר כולל המוח והלשון.
4. כבד של כול חיה.
5. ראשים ורגליים של קופים עקב תכולת השומן הגבוהה שבהם.
רוב החיות בליבריה רזות. לאנטילופות והבקר אין הרבה שומן כאשר רק לחזירי בר יש שומן תת עורי בכמות מספקת. הוא מתאר כיצד במשך 20 שנות הניסיון שלו במקום הוא לא ראה הבדל בכמויות הבשר הנצרכות בליבריה לעומת מקומות קרים יותר. כאשר לא היה נמצא מספיק בשר צרכו ציר המורכב משמן דקלים. בכול מקרה תמיד חיפשו את השומן.
Henry Wallace Bates בילה 11 שנה באמזונס כאשר הוא מתאר את האוכל הנחוץ בתנאים אלו כך:
“I had found out by this time that animal food was as much a necessary of life in this exhausting climate as it is in the north of Europe. An attempt which I made to live on vegetable food was quite a failure”
Earl Parker Hanson עבד במשרות שונות עבור הממשלה באזורים טרופיים שונים וגם בליבריה מתאר את הצורך בשומן של המקומיין בדרך הבאה:
“The pygmies of the tropical Ituri forest will run miles to gorge themselves on the fat of a recently killed hippopotamus. That sort of evidence from natives in various parts of the tropics, both humid and dry, you have in plenty. So I confine myself to giving my own experiences and stating my own conclusions”
הוא מתאר כיצד באחת המשלחות שלו לאמזונס חותרי הקנו שלו פתחו בשביתה משום שהוא לא הביא איתו מספיק שומן. החותרים חששו שהוא ידרוש משלהם.
בתחילת המסע הוא לא אהב את האוכל השומני שלהם אבל לאחר מספר שבועות הוא אכל בדיוק כמוהם את אותם כמויות שומן. במסעות הבאים שלו באמזונס הוא הביא אותו פמיקן כמזון האידיאלי בשטח.
ניתן לראות שלמרות שהרגילו אותנו שבשר אינו “מתאים” למזג אוויר חם אין לכך ביסוס כשמסתכלים על השטח. בכול מזג אוויר האדם תמיד חיפש ורצה את השומן כאשר חוסר בשומן הוא מצב קיצון מסוכן עבור אותם שבטים שחיים בשטח. בספר מתוכו לקוחים הקטעים שתוארו כאן מסופר שאכן בחורף אוכלים יותר אוכל אך היחס שומן\בשר נשאר זהה לאורך השנה. בשר שמן מתאים לכול מזג אוויר ושומן כמזון עיקרי תמיד.
הפוסט הבא שמומלץ לקרוא: תזונה קטוגנית כתזונה קרניבורית