שומן גורם לתנגודת אינסולין . 2,928 מילים

 

koberibeye_xl

שומן גורם לתנגודת אינסולין. כן, קראתם נכון. בופסטים המרכזיים של הבלוג צעדים ראשונים בתזונה קטוגנית ומהי תזונה קטוגנית אני מדגיש שתזונה קטוגנית צריכה להיות מבוססת שומן כדי להמנע מתנגודת אינסולין אותו גורם סיכון לכל המחלות המטבוליות. אם כך מדוע פתחתי את הפוסט הזה בטענה ששומן גורם לתנגודת אינסולין? היש כאן סתירה בין ההמלצה לצרוך שומן בכמות גבוהה והטענה ששומן גורם לתנגודת אינסולין? כדי להבין מדוע שומן גורם לתנגודת אינסולין ולמה זה לא בעייתי עבור קטוגנים צריך להבין את התפקיד של האינסולין בגוף ועל כך ארחיב בפוסט הנוכחי.

רמת הפוסט: מתקדם

כתבתי על אינסולין בהרחבה בפוסט אינסולין ועל מדידת תנגודת אינסולין בפוסט מדידת תנגודת אינסולין מומלץ לעבור עליהם לפני שעוברים על הפוסט הזה.

חומצות שומן חופשיות (FFA) גורמות לתנגודת אינסולין

במחקר [1] בודקים את השפעת ריכוז השומן בדם לתנגודת אינסולין. 11 נבדקים עם רגישות לאינסולין תקינה נבדקו לתנגודת אינסולין כאשר מזריקים להם FFA (קיצור לחומצות שומן חופשיות), אינסולין וגלוקוז באופן קבוע לדם. הניסוי התבצע כך שהזריקו FFA ולאחר מכן אינסולין וגלוקוז עד לקבלת רמות יציבות של גלוקוז בדם כמקובל בשיטת הזהב למדידת תנגודת אינסולין. על ידי כך שבודקים את ספיקת הגלוקוז שיש להזרים לנבדקים כדי לשמור על הגלוקוז יציב בהינתן ריכוז גבוה של FFA בדם אפשר לדעת האם הרגישות לאינסולין עלתה או ירדה. כאשר צריך להזריק עוד גלוקוז לעומת המצב ההתחלתי המשמעות היא שהרגישות לאינסולין עלתה משום שהאינסולין מצליח לדחוף יותר טוב את הגלוקוז לתאים. במצב ההפוך כאשר צריך להזרים פחות גלוקוז המשמעות היא שהרגישות לאינסולין ירדה.

fat_insulin_resistance

בגרף העליון ניתן לראות את תוצאות הניסוי כפי שתואר. כאשר בציר Y מוצג ריכוז הFFA בדם ובציר X את זמן הניסוי. ברגע הזרקת האינסולין ניתן לראות ירידה בריכוז הFFA בדם וזאת בשל חסימת הליפוליזה הטבעית של הגוף ולכן הFFA המצוי בדם מגיע בעיקר מהתמיסה שמוזרקת לנבדקים.

בגרף התחתון רואים את צריכת הגלוקוז של הרקמות בגוף בעיקר על ידי השרירים שמהווים 70%-80% מצריכת הסוכר של הגוף. כאשר משווים את הנבדקים שהוזרקו להם FFA (מסומן כLipid) לעומת אותם נבדקים שהזריקו להם Saline (תמיסת מלח) ניתן לראות שצריכת הסוכר של הגוף יורדת. המשמעות של כך היא תנגדות אינסולין זאת מכיוון שעל אותה כמות של אינסולין קולטני GLUT4 בתאים שאחראים לקלוט גלוקוז לתוך התאים ומופעלים על ידי אינסולין אינם מכניסים את אותה כמות הגלוקוז בנוכחות ריכוז גבוה של FFA בדם.

מחקר נוסף [2] בדק הקשר בין תנגודת אינסולין לFFA. גם במחקר זה הנבדקים בריאים ללא תנגודת אינסולין. כאשר מדדו את צריכת הגלוקוז של הגוף באותה טכניקה של הזרקת אינסולין, סוכר וFFA לנבדקים כמו במחקר [1]. במחקר זה מדדו גם את השפעת הריכוז הFFA על תנגודת אינסולין כאשר שינוי הריכוז במחקר זה בוצע על ידי ספיקות שונות של התמיסת Liposyn III, a 20% triglyceride emulsion מול תמיסת מלח Saline.

ffa_insulin_resistance

ניתן לראות שגם עבור הריכוזים הנמוכים יותר (30 ml/h) של הFFA יש ירידה בGOX – glucose oxidation ובכמות הגלוקוז המוזרקת לנבדקים (Rd). אותה התמונה כמו במחקר בקודם. יותר FFA על רמה קבועה של אינסולין מביאה לירידה בצריכת הגלוקוז בגוף שאת זה ניתן לפרש כתנגודת אינסולין.

ffa_insulin_resistance_decrease
בגרף זה ניתן לראות את אחוז הירידה בRd כתלות בריכוז הFFA. ככול שריכוז הFFA גבוה יותר הגוף משתמש בפחות גלוקוז.

ffa_insulin_resistance_sex

בגרף זה ניתן לראות שאין הבדל משמעותי בין נשים לגברים.

אצל עכברים שבוצעו בהם שינוי גנטי כך שיהיה ביטוי גבוה יותר לLipoprotein lipase אנזים שמפרק טריגליצירדים בדם בכניסה לתא כך שFFA ייכנס פנימה מראים תנגודת אינסולין למרות שאין שינוי בפרמטרים המטבוליים האחרים שלהם [16]. המשמעות בפועל היא שהתאי השרירים שלהם חשופים ליותר FFA ולכן יש להם תנגודת אינסולין בפועל.

“The collective aim of these studies was to ascertain whether the overexpression of human LPL in skeletal muscle leads to an insulin-resistant state and to further investigate the mechanism.”

בשתי המחקרים האחרונים [1,2] בוצע הזרקה מכוונת של FFA לדם ולכן ניתן לטעון שרמות אלה אינן פיזיולוגיות או שאינן היו מתקבלות בתנאים אמייתים. המחקר [3] בדק תנגודת אינסולין על אנשים בריאים במשקל תקין ללא סכרת כאשר הם חולקו ל2 קבוצות. קבוצה אחת צמה במשך 60 שעות והקבוצה השנייה אכלה לפי 50%–35%–15% ( יחסיים קלוריים של פחמימות, חלבון, שומן). כצפוי לקבוצה שצמה רמות הFFA היו הרבה יותר גבוהות, אינסולין וסוכר נמוכים יותר.

fat_insulin_resistance_fasting

כאשר בדקו את התנגודת אינסולין של הנבדקים על ידי העמסת סוכר נמצא שלקבוצה שצמה הייתה ירידה של 45% ברגישות לאינסולין. ניצול הגלוקוז בגוף ירד ל35% מהערך ההתחלתי אצל הצמים.

fat_insulin_resistance_fasting_results

קורלציה נוספת בין תנגודת אינסולין לחומצות השומן היא התצפית שאצל סוכרתיים היכולת של אינסולין לדכא את הליפוליזה נמוכה יותר מאשר אנשים בריאים ומכאן ניתן להסיק שיש להם רמות גבוהות יותר של FFA בדם ש”מתוקנות” על ידי טיפול תרופתי של אינסולין כדי להוריד את הFFA עד לאיזון [13] (זאת משום שגלוקונאוגנזה בכבד מווסתת על ידי רקמת השומן). ניתן לראות גרפית בצורה טובה כדי עבור ריכוז נתון של אינסולין אצל הסוכרתיים יהיה יותר FFA בדם.

“The conclusion that sensitivity to the antilipolytic effect of insulin is impaired in poorly controlled IDDM is consistent with results of some in vitro studies”

palmitate_flux_insulin

במחקר [14] מוצגת אותה התופעה שהיכולת לעכב ליפוליזה ולחסום כניסת FFA לדם היא הסיבה לאינסולין הגבוה בצום. במחקר הזה בדקו תנגודת אינסולין גם דרך העמסת גלוקוז ואינסולין (נקרא SSPG60ׂ במחקר) וגם דרך הורדת האינסולין לרמה נמוכה על ידי תרופה ומדידת הFFA והגלוקוז (נקרא FFA basal וSSPG basal). יש קורלציה כמעט מושלמת בין הFFA basal לSSPG60ׂ. במילים אחרות ריכוז הFFA בתנאי אינסולין נמוך משקף בצורה טובה את התנגודת אינסולין בתא.

FFA_basal_SSPG60

עוד דרך לראות את הקשר בין ריכוז הFFA בדם לתנגודת אינסולין במחקר היא דרך ההשוואה של 7 אנשים עם התנגודת אינסולין החזקה ביותר מול 7 הרגישים ביותר (התנגודת אינסולין נמדדה דרך SSPG60). אפשר לראות שלמרות האינסולין הגבוה ביותר בצום של הקבוצה עם התנגודת אינסולין עדיין הFFA שלהם בצום גבוה יותר משל הרגישים לאינסולין זה מראה שהאינסולין מנסה לחסום את הFFA כמה שהוא יכול אבל זה לא מספיק. בנוסף אפשר לראות איך הגלוקוז בצום שלהם כמעט זהה מה שמראה על חוסר החשיבות של מדד למדידת תנגודת אינסולין.

fastingFFA

 

השוואת סוגי השומן על תנגודת האינסולין

ישנם מחקרים נוספים המראים על עלייה בתנגודת האינסולין כתוצאה משומן אך בנוסף לכך הם גם בודקים את ההבדלים בין חומצות השומן השונות.
המחקר [4] בחן את ההבדלים בתנגודת האינסולין בין שומן רווי, שומן חד בלתי רווי ושומן רב בלתי רווי. עבור החד בלתי רווי השתמשו בשמן סויה (POLY), עבור הרב בלתי רווי השתמשו בשמן זית (MONO) ועבור השומן רווי השתמשו בשומן חזיר (SATׁׂׂU).

ffa_types_insulin_resistance

בטבלה רואים את הערכים שנמדדו בזמן העמסת הFFA. ניתן לראות שאין הבדל בין הPOLY לMONO בערכי הGlucose infusion rate. ערכי הSATU שונים אך יש לשים לב שגם ערכי הFFA שונים ולאחר התאמה לערכי הMONO והPOLO מתקבל שהGlucose infusion rate קטן יותר אבל לא משמעותי סטטיסטית מספיק כדי לקבוע שההבדל אכן אמיתי ולא מקרי.

ffa_types_insulin_resistance_glucoseבצד שמאל של הגרף (Fig. 1) רואים את צריכת הסוכר של הגוף בהשוואה לתמיסת המלח ובצד ימין את כמות הסוכר שהוזרקה לנבדקים. ניתן לראות ששומן רווי אכן גורם לתנגודת אינסולין גדולה יותר אך יש לבצע ניסויים נוספים עבור השוואות אלה משום שההבדל אינו משמעותי סטטיסטית. מתוך המחקר עצמו:

“all the fat-infused groups compared to the SAL group (P < 0.0001 for POLY or MONO or SATU vs. SAL, Table 1). Although SATU appeared to have the greatest effect, the difference was not significant (P = 0.2849 for SATU vs. POLY, P = 0.2955 for SATU vs. MONO, P = 0.9981 for POLY vs. MONO). During the clamp, glucose utilization, which is an indication of peripheral insulin sensitivity, was lower in the fat-infused groups (P = 0.0339 for POLY vs. SAL, P = 0.0018 for SATU vs. SAL), although statistical significance was not achieved for the MONO group (Fig. 1) (P = 0.0705). Although SATU appeared to have the greatest effect, again, the difference between the fat groups was not significant (P = 0.4022 for SATU vs. POLY, P = 0.5080 for SATU vs. MONO, P > 0.9999 for POLY vs. MONO). Normalizing for insulin concentration made the difference between MONO and SAL significant (P = 0.0069), but did not affect the results of the comparison between SATU and the other fats (P = 0.9101 for SATU vs. POLY, P = 0.4182 for SATU vs. MONO) (Fig. 1).”

כאשר משווים את סוגי השומנים על תנגודת האינסולין יש ייתרון קל לשמנים לא רווים לעומת שמנים רווים. למרות זאת בקירוב טוב ניתן להגיד שכול סוגי השמנים מורידים את הרגישות לאינסולין באותה הרמה. מחקר נוסף  [5] מגיע למסקנות דומה אבל נעשה על עכברים.

לעומת זאת ישנם מחקרים שמראים ששומן רווי מגדיל את תנגודת האינסולין בצורה מובהקת. מחקר [6] שנעשה על תאי שריר של עכברים In vitro מצא שכאשר חושפים את התאים לשומן רווי יש עיכוב בקולטני GLUT4 יותר מאשר אם חושפים אותו לשומן רב בלתי רווי. הסבר לתופעה זו קשור לכמות הFADH2 הנוצרת במהלך חמצון בטא של חומצות שומן. ככל שהשומן יותר רווי הוא מייצר יותר FADH2 פר מולקולה ולכן מעלה את עומס האלקטורנים במיטוכונדריה כך שנוצר יותר H2O2 בתא שהוא מעכב של GLUT4. על פי היגיון זה שומן רווי אמור לגרום לתנגודת אינסולין גדולה יותר משמנים לא רווים (אני מסביר בהרחבה את המנגנון בסוף הפוסט בפחמיתוזיס ובפוסט חשבות על מיטוכונדריה).

מנגנון נוסף ויותר רלוונטי הוא עלייה בceramide שהם נגזרות של חומצת שומן החוסמות את האות של אינסולין. ceramide נוצרים על ידי שפעול של TLR4 שהוא בתורו מווסת על ידי שומן רווי ואינו מושפע משומן שאינו רווי. שומן רווי בעודף בדם משפיע באופן ישיר על התנגודת אינסולין בתא כמנגנון הגנה מעודף אנרגיה. אני מפרט יותר על המנגנון הזה בפוסט שומן רווי ותנגודת אינסולין. השפעה נוספת שיש לשומן רווי וחומצה הפלמיתית בפרט הוא על ההפעלה של GLUT4 בתא. GLUT4 הינו הקולטן דרכו גלוקוז נכנס אל התא. במצב של תת הפעלה הקולטנים נמצאים בפנים התא וכאשר יש הפעלה הם מתקרבים אל שפת התא כדי לקחת גלוקוז. חשיפה של תא לחומצה הפלמיתית מורידה את החשיפה של GLUT4 אל שפת התא דרך עיכוב התנועה שלו בתא ועיכוב החלבון sortilin שמווסת את כמות הGLUT4 בתא [15].

מתוך הפוסט על הקשר בין ceramide שונים ועל תנגודת האינסולין, אפשר לראות את הקשר עלייה בceramide עם ירידה ברגישות לאינסולין:

ceramide_rd

ישנם מחקרים נוספים [7-10] המשווים דיאטות של אנשים עשירות יחסית בשומן רווי או עשירות יחסית בשמנים לא רווים ובודקים את את הגלוקוז, אינסולין, משקל גוף ופרמטרים נוספים לאורך זמן. במחקרים אלה נמצא ששומן רווי אכן גורם לתנגודת אינסולין גדולה יותר מאשר שמנים לא רווים אך זה לא נמדד ישירות אלה מסתמך על פרמטרים מדידים אחרים.

העדויות מראות על כך שייתכן יש הבדלים בין שומן רווי לשמנים לא רווים אך אין מספיק מידע לדעת ברמת סבירות טובה. מניסיון של והמחקרים על הדיאטות נראה שלשומן בלתי רווי כן יש השפעה על הורדת הגלוקוז והאינסולין בגוף. ייתכן שהשפעה של השמנים הבלתי רווים הם במגנון אחר, שאינו קשור לעיכוב ספיגת הגלוקוז בתאים.

חסימת שריפת גלוקוז ברמת התא

שתי מקורות האנרגיה העיקריים של התא גלוקוז ושומן מתחרים ביניהם על אספקת האנרגיה לתא. מכיוון שצרכי האנרגיה של התא מוגבלת על ידי חסם סופי (כמות הATP מוגבל לריכוז מקסימלי) תיהיה תחרות על היחס של מקורות האנרגיה, זאת אומרת כמה מתוך הATP שהופק יגיע משריפת שומן וכמה משריפת גלוקוז. “התחרות” הזאתי הועלתה בתור תיאוריה עוד בשנות ה60 על ידי מדען בשם Philip Randle והיא נקראת על שמו בפשטות כRandle cycle. התחרות בין מקורות האנרגיה מתוארת בסכימה כיצד גלוקוז חוסם שריפת שומן ושומן חוסם שריפת גלוקוז. על הדרך שבא שריפת שומן מווסתת בתא אפשר לקרוא ברגולציה של שריפת שומן בתא.

Inhibition_of_Glucose_by_Fatty_Acid_Oxidation

החסימה העיקרית של שריפת גלוקוז מתבצעת על ידי חסימה של האנזים pyruvate dehydrogenase שהוא אחראי על הפיכת pyruvate לAcetyl-CoA ומשם למעגל קרבס ולATP. הרגולציה על pyruvate dehydrogenase מתבצעת על ידי מספר גורמים שונים אבל החזקים מביניהם הקשורים לתזונה הם אינסולין וחומצות שומן בתא [11]. כאשר יש שטף גדול של חומצות שומן לתא יש עודף Acetyl-CoA ובנוכחות אינסולין נמוך זה מדכא את הפעילות של pyruvate dehydrogenase.

“High serum levels of free fatty acids (FFAs) generated by lipolysis in the adipose tissue promote fatty acid oxidation in most tissues of the body. Reduced insulin levels and elevated levels of serum FFAs and glucocorticoids induce expression of PDK4 in muscle, kidney, liver, and heart, and PDK2 in liver and kidney. Inhibition of the conversion of pyruvate to acetyl-CoA by decreased PDC activity induced by the PDKs in peripheral tissues, especially skeletal muscle, heart, and liver, conserves three carbon compounds (pyruvate, lactate, and alanine) that are used by the liver to make glucose.”

עם כך גלוקוז נחסם לשימוש לאנרגיה ברמת המיטוכונדריה ובמקום זאת שומן משמש לאנרגיה, זה מה שאנחנו רוצים בתזונה קטגונית.

החסימה של שריפת הגלוקוז בתא מתבצעת במישור נוסף על ידי דיכוי של IRS1 שהוא בתורו גורם לדיכוי של הרצפטורים GLUT4 ולפחות רצפטורים להגיע אל הממברנה החיצונית של התא. המנגנון המלא מוסבר בפירוט בפוסט על המיטוכונדריה.
בקצרה רמות גבוהות של אנרגיה בתא במיוחד משומן יוצרות איתות לתא על ידי המולקולה H2O2 לחסום את IRS1 ובהמשך את GLUT4, מחקר [12] מעולה שנעשה בנושא מדגים את התופעה. עכברים חולקו לדיאטה רגילה (chow) ודיאטה גבוהה בשומן (HF). בנוסף השתתפו במחקר עכברים מהונדסים גנטית ׁׁ(מוצגים כMCAT) כך שהאנזים שאחראי על הקטליזה שמפרקת את H2O2 נמצא בביטוי מוגבר, זה אומר שיש להם פחות H2O2 בתאים.

בגרף E רואים את השינוי ביחס בין המצב הפעיל insulin signaling protein Akt לבין המצב הלא פעיל שלו. בחשיפה לגלוקוז עכברים שאוכלים chow מגיבים יפה לאינסולין על ידי עלייה בp-Akt הגרסה הפעילה של האנזים מה שמראה על רגישות לאינסולין. עכברים בHF לא מגיבים טובים לגלוקוז כפי שאפשר לראות על ידי השינוי הקטן בp-Akt. הקבוצה השלישית קיבלה נוגד חמצון SS31 שמוריד את הרמות של H2O2 התוצאות מראות עלייה בפעילות של האנזים על ידי אינסולן כמעט כמו בקבוצה שאוכלת chow כל זאת בעוד שהם אוכלים תזונת HF שהראתה אדישות לפעילות של האינסולין מה שמראה שH2O2 הוא זה שגרם לחסימה של האינסולין.
בגרף F רואים כיצד הקבוצה של WT-HF מראה את הריכוזים הגבוהים ביותר של H2O2 והעכברים המהונדסים מסוג MACT מראים רמות נמוכות יותר. כאשר מסתכלים בהתאם על הגרפים שמודדים תנגודת אינסולין G וH אפשר לראות בG שהGIR הכי נמוך את קבוצת WT-HF (מה שאומר שהם לוקחים הכי מעט גלוקוז לתאים) וH רואים את קצב שריפת הגלוקוז שהוא גם נמוך יותר בקבוצת WT-HF (בהתאם למחקר הקודם שהוזכר על חסימת pyruvate dehydrogenase).

h2o2_ir

“Together these findings provide strong evidence that mitochondrial H2O2 is a critical factor in the etiology of high-fat diet–induced insulin resistance and that its production and emission serve as both a gauge of energy balance (i.e., reducing potential of the electron transport system) and regulator of redox state within myofibers, ultimately linking cellular metabolic balance to the control of insulin sensitivity.”

תנגודת אינסולין חיונית לגוף

תנגודת אינסולין אינה דבר רע כשלעצמו, ישנם מצבים בהם תנגודת אינסולין חיונית לגוף ואחד מהם זה המקרה המתואר בפוסט. כפי שהוסבר בפוסט על האינסולין התפקיד העיקרי שלו הוא וויסות מקורות האנרגיה של הגוף. המחקר הראשון [1] שהוצג בפוסט מדד בנוסף לתנגודת האינסולין את תכולת הATP בתאים ומצא שאין הבדל בתכולת הATP בתא כאשר מזריקים FFA או תמיסת מלח. המשמעות של כך היא שהאנרגיה הזמינה של התא נשארת למרות התנגודת אינסולין. תפקיד האינסולין מתקיים בכך שהוא דואג שלתאים תיהיה אנרגיה זמינה אך המקור שלהם משתנה בהתאם למקורות האנרגיה הזמינים. יש לזכור שמאגרי הגלוקוז של הגוף קטנים בהרבה משל השומן ובכך הופכים את הגלוקוז ליקר וחשוב יותר. כאשר יש ריכוז גבוה של FFA בדם התאים יעדיפו להשתמש בהם כמקור אנרגיה על ידי כך שהתא יפתח תנגודת אינסולין ויכניס פחות גלוקוז לתא (כפי שהודגם ב[11]). לכן ניתן לראות שתנגודת אינסולין במקרה של ריכוז גבוה של FFA אינה דבר “רע” אלה תופעה חשובה בוויסות מקורות האנרגיה של הגוף.

הבעיות עם תנגודת אינסולין משומן מתחילות כאשר משלבים ריכוז גבוה של FFA וריכוז גבוה של סוכר בדם (דוגמא מעולה לכך ניתן לראות בפוסט השילוב המזיק של שומנים רב בלתי רווים עם גלוקוז גבוה בדם). נגיד שאכלנו המבורגר עם צ’יפס וקולה במקרה זה הכנסנו גם הרבה שומן וגם הרבה סוכר לגוף. ריכוז הFFA בדם עולה ולכן התאים מגיבים בתנגודת אינסולין, זאת אומרת פחות גלוקוז נכנס לתאים. טווח הגלוקוז בדם אותו הגוף מוכן לסבול צר ולכן הוא מגיב בהעלאת האינסולין כדי להוריד את ריכוז הגלוקוז בדם על ידי דחיפתו לתאים והפיכתו לשומן בכבד בתהליך שנקרא De Novo Lipogenesis. אך בעצם יצירת השומן בכבד שחררנו עוד FFA לדם והגברנו עוד יותר את תנגודת האינסולין בתאים. זה גורר הפרשה של עוד אינסולין כדי לדחוף את הגלוקוז לתאים -> עוד אינסולין גורם לייצור מוגבר של FFA בדם -> … וכך חוזר המעגל במשוב חיובי של תנגודת אינסולין. בתזונה קטוגנית כמות הפחמימות שאנו צורכים נמוכה ולכן התהליך שפורט כעת אינו רלוונטי. הגוף מנצל את השומן כמקור אנרגיה עיקרי ואינו צריך להתעסק עם הסדרת ערכי הגלוקוז משום שהם נמוכים ותקינים לכול אורך הזמן.

“תנגודת אינסולין פיזיולוגית” הוא שם שניתן בקבוצות הדל פחמימה למיניהן לתופעה שתוארה בפוסט ששומן גורם לתנגודת אינסולין מכיוון שיש כאן כיבול פרדוקוס. מצד אחד תנגודת אינסולין היא מקור הצרות של המטבוליזם שלנו אבל מצד שני תזונה קטוגנית גם גורמת לתנגודת אינסולין אז איך מיישבים את הפרדוקוס הזה? עקב חוסר הבנה של הפיזיולוגיה של תנגודת אינסולין שלפו שפן מהכובע ותקעו את המושג “פיזיולוגית” אחרי “תנגודת אינסולין” ובכך הם פתרו את הבעיה. השימוש במילה “פיזיולוגית” מיותר, מטעה וקצת מעליב את הקורא האינטליגנטי. אני לא מכיר תופעה שהיא לא פיזיולוגית ואם היא לא פיזיולוגית זה אומר שאתה מת. אין שום הוספת מידע או שינוי בהבנה על ידי הוספת המושג “פיזיולוגי”. לכן העניין הוא פשוט מאד:

“תנגודת אינסולין פיזיולוגית” = תנגודת אינסולין

 

ההבדל בין תנגודת אינסולין כתוצאה מתזונה קטוגנית לבין תנגודת אינסולין כתוצאה מבעייה מטבולית הוא זה שעושה את ההבדל אך מבחינת התא עצמו אין הבדל בין “תנגודת אינסולין פיזיולוגית”  לבין המושג תנגודת אינסולין בו נעשה שימוש כדי לתאר את המקור של התסמונת המטבולית. ביסוס המטבוליזם של התא על שומן זה מצב תקין כל עוד זה מגיע בצורה שמבוקרת על ידי הגוף כמו בתזונה קטוגנית לעומת המצב של תנגודת אינוסלין “רעה” בא נכפה על הגוף להשתמש בשומן לאנרגיה בשילוב עם סוכר גבוה.  בפוסט האם שורש המחלות המטבוליות הוא עקב חוסר תפקוד רקמת השומן אני מסביר את המנגנון בו נכפה על הגוף להשתמש בשומן כמקור אנרגיה.

הפוסט הבא שמומלץ לקרוא: רזה זה לא בהכרח בריא על השומן שבפנים

הרצאה שהעברתי על תנגודת אינסולין והקשר שלה לשומן:

תנגודת אינסולין פתולוגית כזאתי המשוייכת לתסמונת מטבולית היא איננה תנגודת אינסולין תקינה. במצב זה הגוף נחשף לאורך זמן לרמות גבוהות של אינסולין ומפתח את כל הבעיות המטבוליות המתלוות לכך. תנגודת אינסולין כפי שמתוארות כאן אינה כוללת רמות גבוהות של אינסולין ואינה מסוכנת, היא חיונית.

הסבר ביוכימי מעמיק נוסף:

מקורות

[1] – Effect of Short-Term Free Fatty Acids Elevation on Mitochondrial Function in Skeletal Muscle of Healthy Individuals, Alberto O. Chavez, 2010. link.

[2] – Dose-Response Effect of Elevated Plasma Free Fatty Acid on Insulin Signaling, Renata Belfort, 2005. link.

[3] – Prolonged Fasting Identifies Skeletal Muscle Mitochondrial Dysfunction as Consequence Rather Than Cause of Human Insulin Resistance, Joris Hoeks, 2010. link.

[4] – In vivo effects of polyunsaturated, monounsaturated, and saturated fatty acids on hepatic and peripheral insulin sensitivity, Pereira S, 2015. link.

[5] – Inhibition of ceramide synthesis ameliorates glucocorticoid-, saturated-fat-, and obesity-induced insulin resistance, Holland WL, 2007. link.

[6] – Palmitate-induced Down-regulation of Sortilin and Impaired GLUT4 Trafficking in C2C12 Myotubes, Yo Tsuchiya, 2010. link.

[7] – Type of dietary fat and insulin resistance, Ann N Y, 2002. link.

[8] – Comparison of the effects on insulin resistance and glucose tolerance of 6-mo high-monounsaturated-fat, low-fat, and control diets,  Anette Due, 2008. link.

[9] – Differential Metabolic Effects of Saturated Versus Polyunsaturated Fats in Ketogenic Diets, Brian S. Fuehrlein, 2004. link.

[10] – Overexpressing Human Lipoprotein Lipase in Mouse Skeletal Muscle Is Associated With Insulin Resistance, Luis D.M.C.-B. Ferreira, 2001. link.

[11] – Role of Pyruvate Dehydrogenase Kinase 4 in Regulation of Blood Glucose Levels, Nam Ho Jeoung, 2010. link.

[12] – Mitochondrial H2O2 emission and cellular redox state link excess fat intake to insulin resistance in both rodents and humans, Ethan J. Anderson, 2009. link.

[13] – Insulin Regulation of Lipolysis in Nondiabetic and IDDM Subjects, Michael D Jensen, 1989. link.

[14] – The Relationship between Glucose Disposal in Response to Physiological Hyperinsulinemia and Basal Glucose and Free Fatty Acid Concentrations in Healthy Volunteers, Tracey McLaughlin, 2000, link.

[15] – Palmitate-induced Down-regulation of Sortilin and Impaired GLUT4 Trafficking in C2C12 Myotubes, Makoto Kanzaki, 2010. link.

[16] – Overexpressing Human Lipoprotein Lipase in Mouse Skeletal Muscle Is Associated With Insulin Resistance, Robert H. Eckel, 2001. link.

0 0 vote
Article Rating
Subscribe
Notify of

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

12 Comments
Oldest
Newest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments