מה הגורם הסיבתי שיש בשיפור ברגישות לאינסולין אחרי ירידה במשקל? המחקר שאסקור בפוסט זה בודק את הקורלציה בין רגישות לאינסולין למדדים מטבוליים כולל מצב רקמת השומן לאחר ירידה במשקל. אומנם הגורם הסיבתי אינו נבדק במחקר אך הקורלציה חזקה ובעזרת הידע שלנו בפיזיולוגיה של רקמת השומן אפשר להסיק בסבירות גבוהה מה הוא הגורם הסיבתי לשיפור ברגישות לאינסולין לאחר ירידה במשקל.
רמת הפוסט: מתעניין
…
בהמשך לסדרת הפוסטים על רקמת השומן (כגון: דלקתיות ברקמת השומן, מדידת בריאות רקמת השומן, רזה זה לא בהכרח בריא על השומן שבפנים, השתלת שומן מרפאת תנגודת אינסולין, ההשמנה שרואים וההשמנה שלא רואים ועוד) אציג מדד נוסף לבריאות רקמת השומן והוא היחס בין תאי השומן הגדולים לקטנים המייצג את היכולת של תאי השומן לספוג אנרגיה עודפת בגוף. למרות שאנו באינטואיציה חושבים שתאי שומן קטנים הם טובים יותר במקרה של בריאות מטבולית תאי שומן קטנים יכולים להצביע על בעיה.
רמת הפוסט: מתעניין
…
אחד מן התסמינים של התסמונת מטבולית הוא השמנה בטנית. השמנה זאת מאופיינת על ידי 2 סוגי שומן מרכזיים. השומן הלבן (WAT – white adipose tissue) והשומן הפנימי (VAT – vascular adipose tissueׂׂ). למרות שתנגודת אינסולין לרוב תאופיין על ידי השמנה בטנית הקשר ההפוך אינו בהכרח מתקיים. לעיתים ישנם מצבים בהם יש השמנה בטנית בWAT אך ללא תנגודת אינסולין. בפוסט ההשמנה שרואים וההשמנה שלא רואים אני מפרט על ההבדלים החשובים בין השמנה בWAT והשמנה בVAT. ההבדל החשוב בין שתי סוגי ההשמנות הוא שבהשמנה בטנית עם תנגודת אינסולין יש דלקתיות בWAT בניגוד להשמנה ללא תנגודת אינסולין. דלקתיות זו מאופיינת על ידי תאי דם לבנים הנקראים Macrophage שמצברים מסביב לתאי השומן. פוסט זה יעסוק במנגנון מאחורי הצטברות הmacrophage והקשר שלו לתנגודת אינסולין [1] ומיטוכונדריה.
…
